בג"ץ לא יתערב בהחלטת נציב שירות בתי הסוהר לפטר את מפקד יחידת נחשון לשעבר

           עתירה נגד החלטת המשיב להורות על פיטוריו של העותר משירות בתי הסוהר.

1.        העותר, יליד 1948, שירת בשירות קבע בצה"ל, עד לשנת 1995, עת השתחרר בדרגת אלוף-משנה. בחודש מרץ 1998 התגייס העותר לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס). לאחר תקופת הכשרה קצרה, נתמנה העותר למנהל בית הסוהר שקמה. במהלך שנת 1999 בוטל מינויו של העותר לתפקיד זה, והוא מונה לתפקיד מפקד יחידת נחשון, היא היחידה המבצעית אשר אחראית על ליווי אסירים לבתי המשפט ובין מתקני הכליאה השונים (נעיר כי דרגת התקן של מפקד היחידה היא סגן גונדר, הנמוכה בדרגה אחת מדרגת הכתף של העותר - גונדר משנה). הצדדים חלוקים ביניהם בתיאור הנסיבות שהביאו לביטול מינויו של העותר לתפקיד מנהל בית הסוהר שקמה, ולמינויו כמפקד יחידת נחשון. לטענת העותר, הוא נוכח לדעת שאינו יכול להמשיך בתפקידו וביקש לעזוב את שב"ס, בשל עוינות מצידו של הממונה עליו, מפקד גוש דרום, גונדר חיים גליק. נטען כי גונדר גליק נטר לעותר עוד מעת מינויו, נוכח "הצנחתו" משורות הצבא לתפקיד בכיר בשב"ס. בפגישה שנערכה ביום 18.4.99 בין העותר לבין נציב בתי הסוהר באותה עת, רב-גונדר עמוס עוזני, הוצע לעותר לכהן כמפקד יחידת נחשון. המשיב מצידו טוען כי בקשתו של העותר לסיים את שירותו בשב"ס עלתה בקנה אחד עם השגות שהיו באשר לתפקודו המקצועי, ומוסיף כי בין העותר לבין גונדר גליק לא שררו יחסי עבודה טובים. נטען, כי הנציב קיבל את בקשתו של העותר לסיים את תפקידו כמנהל כלא שיקמה, וביום 5.4.99 המליץ לשר לביטחון פנים לבטל את מינויו, החל מיום 19.4.99. המלצה זו אושרה על ידי השר. בין לבין, ביום 11.4.99 נפגש העותר עם הנציב והביע רצונו להמשיך ולשרת בשב"ס. בהמשך לכך, בפגישה שנערכה ביום 18.4.99, הסכים הנציב לתת לעותר הזדמנות נוספת להוכיח עצמו כמפקד יחידת נחשון.

2.        ביום 6.1.02, לאחר שכיהן במשך למעלה משנה כמפקד יחידת נחשון, הודיע העותר לנציבת בתי הסוהר באותה עת, רב-גונדר אורית אדטו, כי הוא מגיש את התפטרותו משב"ס. במכתב ההתפטרות ציין העותר כי "הסיבות לכך רבות ומגוונות ונוגעות בעיקרן להבנת צרכי היחידה מצד גורמי הנציבות ... וחוסר האונים של מקבלי ההחלטות שקביעותיהם אינן מתממשות ו'נמרחות' לאורך זמן. חוששני שאין זה מן ההגינות לדרוש ממני לשאת באחריות הכבדה הנובעת מעצם משימות היחידה בעוד מקבלי ההחלטות מטילים משימות ללא התחשבות בצרכי היחידה הבסיסיים ביותר...". העותר הבהיר כי ימשיך לבצע את תפקידו בנאמנות עד לעיתוי בו ייקבע מחליפו. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 5.5.02, בעוד העותר מכהן כמפקד יחידת נחשון, התרחש אירוע במהלכו נמלט אסיר ששמו אבו-ג'מוס, בעת שהיה בליווי היחידה (להלן: אירוע הבריחה). אירוע הבריחה זכה להד תקשורתי רב, ובעקבותיו, הוקמה ועדת חקירה פנימית בשב"ס. הוועדה המליצה, בין היתר, כי העותר, סגן מפקד היחידה, וקצין המבצעים יועמדו לדין משמעתי. סגן מפקד היחידה וקצין המבצעים הועמדו לדין משמעתי וזוכו. בהמשך לכך, ובטרם הועמד העותר לדין משמעתי, הוא זומן ביום 15.5.02 לשיחה עם הנציבה. בפגישה האמורה הוצע לעותר לממש את התפטרותו (כאמור במכתבו מיום 6.1.02) על אתר, "ובמקרה כזה לא יועמד לדין משמעתי ותינתן לו הערה מנהלית". העותר סירב להצעה זו ובסיכום הפגישה נקבע, בין היתר, כי הוא יועבר לתפקיד אחר, וכי "עיון בחומר חקירה בטרם הליך משמעתי יתבצע עפ"י הפקודות". ואכן, העותר הועמד לדין משמעתי בשלושה אישומים שונים, וזוכה. בהמשך לכך, הודיע העותר על החלטתו להישאר בשב"ס, ובשיחה שערך עם הנציבה הביע את ציפייתו לקבל תפקיד בדרגת תקן של גונדר משנה. באותה שיחה ציינה הנציבה כי בחלוף חמישה חודשים נוספים יהיה העותר בן 55 שנים, וכי בהתאם למדיניות שב"ס מי שמגיע לגיל זה משוחרר, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות. בהמשך הדברים נבחנה בקשתו של העותר להמשיך ולשרת, ומשלא נמצא תפקיד פנוי ומתאים לשיבוצו, החלו הליכים לקראת שחרורו מהשירות עם הגיעו לגיל 55. בין היתר, זומן העותר ביום 5.2.03 לראיון אצל ראש מינהל משאבי אנוש, בו השתתפה גם ראש יחידת הרווחה. העותר, אשר ביקש להמשיך ולשרת בשב"ס, נפגש ביום 30.4.03 עם מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, מר חיים קליין. בסיכום הפגישה נקבע כי ההחלטה על פרישת העותר מעוררת מספר "סוגיות בעייתיות", ובכלל זה, כי "לדעת פיקוד שב"ס הקצין כשל בשני תפקידיו ומצד שני לא נמצאה כל חוות דעת המטילה דופי בתפקודו". עוד צוין כי "הקצין העלה טענות, שעל פיקוד השב"ס לתת את הדעת עליהן". לפיכך, קבע המנכ"ל כי יש להחזיר את עניינו של העותר לבחינה נוספת בשב"ס. בהמשך לכך, עניינו של העותר נבחן פעם נוספת, ונמצא כי ההחלטה לשחרר את העותר מהשירות "נכונה". בצד האמור, סברה הנציבה, כי מכיוון שהיא מסיימת את תפקידה בקרוב, יש להעביר את ההחלטה לנציב הנכנס, "שאין לו כל מעורבות באירועים, ולהשאיר בידו את ההחלטה" (מכתב ראש מינהל משאבי אנוש מיום 19.5.03). ביום 6.7.03 נפגש העותר עם נציב בתי הסוהר הנכנס, רב-גונדר יעקב גנות. בסיכום הפגישה קבע הנציב כי "למיטב ידיעתי אין כיום תפקיד פנוי של גנ"מ. אם יש תפקיד של סג"ד פנוי, ייבדק נושא שיבוצו במסגרת הספ"כ ואם לא יתאים לתפקיד ולא ימצא לו שיבוץ יפרוש משב"ס וזאת על דעת הקצין" (העותר טוען כי בשונה מן הכתוב בסיכום הראיון, הדברים לא היו על דעתו). ביום 3.8.03 זומן העותר שוב לשיחה עם הנציב - על פי בקשתו - בה נמסר לו כי "לאחר בדיקה מקיפה עם מספר מפקדים בכירים, בשל חוסר נכונות לקלוטו וחוסר אפשרות לשבצו בתפקיד גם נמוך מדרגתו, סוכם כי יפרוש משרות בתי הסוהר". בהמשך לכך, כתב ראש מינהל משאבי אנוש בשב"ס לעותר ביום 4.8.03 כי הוא ישוחרר משירות בתי הסוהר מטעמי גיל, החל מיום 3.9.03. במכתב נוסף של ראש מינהל משאבי אנוש מיום 10.8.03 הוא ראה להבהיר כי "הוחלט על שחרורך משב"ס לאחר בדיקה במסגרתה לא נמצא תפקיד ההולם את כישוריך ודרגתך, לרבות תפקיד בדרגת תקן נמוכה מדרגתך".

3.        העותר עתר לבית משפט זה נגד ההחלטה להורות על שחרורו משב"ס (בג"צ 7840/03). בעתירתו זו טען העותר, בין היתר, כי הפסקת שירותו בגיל 55, עשר שנים לפני גיל הפרישה המקובל, אינה כדין. עתירת העותר נדונה במאוחד עם שתי עתירות נוספות בהן עלתה שאלת חוקיות קביעת גיל 55 כגיל פרישה אחיד לעובדי שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל (להלן: העתירות). בקשת העותר למתן צו ביניים נדחתה ולפיכך שירותו הופסק במועד שנקבע על ידי המשיבים. בעוד העתירות תלויות ועומדות, נערכה ביום 26.11.03 פגישה נוספת בין העותר ובא-כוחו לבין המשיב, בניסיון להגיע להסכמה, אך זה לא צלח. ביום 12.12.06 ניתן פסק דין בעתירות. בפסק הדין נקבע כי דינו של הנוהל הפנימי הקיים בשב"ס ובמשטרה - הקובע גיל פרישה של 55 שנים (ובעת כתיבת פסק הדין - של 57 שנים) - להתבטל. עוד נקבע כי הכרזת הבטלות תושעה לפרק זמן של שמונה-עשר חודשים, כאשר המשיבים יהיו רשאים לקבוע הסדרים מיוחדים לתקופת הביניים. בהתייחס לעניינו הפרטני של העותר נקבע כך:

"העותר בבג"ץ 7840/03 (גנ"מ לזריאן) הוצא לקצבה סביב הגיעו לגיל 55, אך ככל הנראה מטעמים שאינם קשורים רק לגילו. נסיבות המקרה לא התבררו מספיק בהליך זה. ממילא הצו על תנאי שניתן בעתירתו (מיום 25.2.2004) עסק רק בשאלה העקרונית של גיל הפרישה האחיד מן השב"ס. עתירתו מתקבלת אפוא, בראש זה, אך אין בכך כדי להכריע במצבו. עניינו של העותר יחזור לשיקול חוזר של המשיב, שיתבצע בהתחשב בתוצאות פסק דין זה. אם עותר זה לא יבוא על סיפוקו, הרשות בידו לפנות אלינו בעתירה חדשה" (פסקה 21(ב) לפסק הדין).

4.        ביום 11.1.07, בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, פנה העותר (באמצעות בא-כוחו) לשב"ס בדרישה לגייסו מחדש לשירות בתי הסוהר. במכתב תשובה מיום 7.2.07, שנכתב על ידי ראש מינהל משאבי אנוש, תת גונדר יצחק זוסמן, נמסר לבא-כוחו של העותר כי שחרורו של מרשו מן השירות היה "מטעמים שאינם קשורים לגילו, כי אם על רקע חוסר התאמתו של מרשך לתפקיד שביצע והיעדר שיבוץ חלופי הולם". הוסף כי שלושה נציבים סברו כי תפקודו של העותר היה לקוי וכי לא עמד בהצלחה במשימותיו. צוין כי מאז שחרורו חלפה תקופה של למעלה משלוש וחצי שנים, "ואף עתה לאחר בחינה נוספת, לא נמצא מקום לגיוסו ולשיבוצו במערכת, בהתחשב בנסיבות שחרורו". מכאן העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים ומהלך הדיון בעתירה

5.        העותר טוען כי ההחלטה לפטרו התקבלה שלא כדין, ומבקש להורות על החזרתו לעבודה בשב"ס, ועל תשלום מלוא משכורתו והתנאים הנלווים, החל מיום הפסקת עבודתו - 3.9.03. נטען על ידי העותר כי שיקולים זרים הם שעמדו בבסיס פיטוריו - רצונה של המערכת למצוא "שעיר לעזאזל" עליו תוטל האחריות בגין אירוע הבריחה, כמו גם הסתייגותה של המערכת ממי ש"הוצנח" לתוכה. העותר טוען כי נוכח זיכויו מדין משמעתי בגין אירוע הבריחה, לא ניתן היה לפטרו, שכן הדבר הוא בבחינת נקיטת צעדים משמעתיים נוספים. לטענתו, בהעדר כל חוות דעת המטילה דופי בתפקודו, אין כל הצדקה להימנע משילובו בתפקיד הולם בשב"ס. עוד טוען העותר כי לא ניתן לסיים את שירותו מחמת הגיעו לגיל 55 שנה, בטרם שירת בשב"ס 10 שנים. העותר טוען כי הוצאתו לגמלאות בגיל 55 הינה בבחינת הפלייה מחמת גיל, הפוגעת במעמדו בחברה ובעבודה, ומשכך בכבוד האדם שלו, ובחופש העיסוק שלו. הוסף כי ההחלטה בעניינו התקבלה באופן בלתי ראוי ובלתי סביר; כי לא נשקלו נסיבותיו האישיות, וכי לא ניתנה לו אפשרות להשמיע טענותיו.

           המשיב מציין כי העותר פוטר מן השירות, לא רק משום הגיעו לגיל 55, אלא על רקע תפקודו במהלך תקופת שירותו הקצרה, אשר הביא לכך שלא ניתן היה למצוא לו שיבוץ מתאים במערכת. לאחר מתן פסק הדין שב ונשקל עניינו, ונמצא כי בשל נסיבות שירותו, יש בסיס להחלטה לשחררו מן השירות, מעבר לגילו. ההחלטה בעניינו של העותר מתיישבת עם הביקורת שהשמיע בית המשפט בפסק הדין בעתירות בדבר הצורך להתוות בחינה עניינית שמרכיב הגיל אינו השיקול היחיד בה. פיטוריו של העותר נעשו בהתאם לסמכות הנציב לפי סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב - 1971 (להלן: הפקודה). ההחלטה היא החלטה סבירה, אשר התקבלה מתוך שיקולים ענייניים, ואין כל עילה להתערבות שיפוטית בה. המשיב מדגיש כי לאחר מתן פסק הדין בעתירות גובש הסדר ביניים (להלן: הנוהל) אשר יחול בתקופת שמונה-עשר החודשים עד לכניסתו לתוקף של הסדר קבע שיגובש. בהתאם לנוהל, קצין המגיע לגיל 57 הינו "בר פרישה" וניתן להורות לו לצאת לקצבה, אולם, ההחלטה הסופית בעניין זה תתקבל לאחר בחינת מכלול קריטריונים, כאשר עצם הגעתו של הקצין לגיל 57 לא תהווה עילה בלעדית לסיום השירות. נוהל זה אינו חל על העותר, אשר לא השלים עשר שנות שירות, אולם הלכה למעשה, מרבית הקריטריונים הנקובים בנוהל (כדוגמת הערכת ביצוע תפקיד, מסלול שירות, חיוניות הסוהר בתפקידו) הובאו בחשבון בעניינו. עוד נטען כי לעותר ניתנה האפשרות להציג טענותיו בראיונות שונים שקוימו עימו.

6.        ביום 5.9.07 נערך דיון בעתירה. במהלך הדיון טען העותר כי הוראת סעיף 80(ג)(2) לפקודה, עליה ביסס המשיב את ההחלטה להורות על פיטוריו, מחייבת את קבלת אישורו של השר לביטחון פנים, וכי אישור זה לא התקבל. בהחלטה מאותו יום נקבע כי המשיב יגיש הודעה משלימה בשאלה האמורה, לה יוכל העותר להגיב. בהודעה המשלימה מטעם המשיב צוין כי אכן נדרש היה אישור השר לפיטורי המשיב. עקב טעות לא הובא עניינו של העותר לאישור השר, ככל הנראה משום סברה מוטעית כי עקב הגיעו של העותר לגיל שהיה מקובל כגיל פרישה (55), אישור כאמור אינו נדרש. בצד האמור נטען, כי נוכח מכלול הנסיבות, ובהתחשב בתורת הבטלות היחסית, אין בפגם זה כדי להביא להענקת הסעדים המבוקשים. בפרט הודגש, כי מכוח סעיף 85 לפקודה מוסמך הנציב להורות על אי הארכת שירותו של סוהר, וכי בעניינו של העותר ניתן היה לנקוט - מלכתחילה - בדרך זו, אשר אינה מחייבת את אישור השר. עוד הודגש כי הטענה לפיה נדרש אישור השר הועלתה לראשונה בדיון מיום 5.9.07, ולא נטענה בשום שלב קודם לכן. העותר בתגובה מטעמו טען כי המשיב הוא שמיקד את הדיון בעתירה הראשונה בשאלת גיל הפרישה, וכי ממילא, טענתו כי פיטוריו נעשו שלא כדין, כוללת גם את הטיעון בעניין הצורך באישור השר. כן טען העותר כי בהעדר אישור השר, הפיטורין נעשו ללא סמכות והם בטלים מעיקרם, וכי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה יש להחיל את הדוקטרינה של בטלות יחסית.

           בעקבות ההודעות המשלימות של הצדדים נערך, ביום 20.1.08, דיון תזכורת. הוסכם על הצדדים, בהמלצת בית המשפט, כי נושא פיטוריו של העותר יובא לפני השר, אשר ישקול אם יש מקום לאישור הפיטורין וכי קודם לקבלת ההחלטה, תינתן לעותר אפשרות להשמיע טענותיו, במתכונת המקובלת. ביום 31.3.08 נערך לעותר שימוע בפני מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, מר רני פלק. לאחר מכן, הובא עניינו של העותר לפני השר. לפני השר הונחה חוות דעתו של מנכ"ל המשרד, שסקר את השתלשלות העניינים ממועד גיוסו של העותר לשב"ס, כמו גם הטענות שהועלו בשימוע. מנכ"ל המשרד חווה דעתו בסיכום הדברים, כי "פיטוריו של הקצין עוד בשנת 2003 באו על רקע תפקידו והתנהלותו, כפי שאלה מצאו ביטוי גם ביזמות מטעמו לסיום שירותו. לכן, לטעמי לא נפל פגם בהחלטת הפיטורין, ובחינה מחודשת של ענינו העלתה כי הסיבה העיקרית לפיטוריו היתה היעדר שיבוץ מתאים". בפני השר אף הונחה חוות דעת הלשכה המשפטית במשרד לביטחון פנים. ביום 13.5.08 החליט השר לביטחון פנים, מר אבי דיכטר, לאשר את פיטוריו של העותר. בין היתר ציין, כי "מצאתי כי הצורך בפיטוריו של הקצין בא לאחר שניסיונות לשבצו בתפקיד אחר לא צלחו ועל רקע תפקודו במהלך שירותו ואי השתלבותו". לעמדת המשיב, בכך באה על תיקונה הטעות שנפלה בשעתו. בתגובה שהגיש העותר הוא טוען כי התנהלות המשיב בעניינו לוקה בחוסר תום לב, תוך שינוי גרסאות, הכל בניסיון לשוות, בדיעבד, ארשת חוקית להליך פיטוריו. עוד נטען כי ההליך שנעשה אינו מספק, שכן השימוע קודם לקבלת החלטת השר צריך היה להיערך "בזמן אמת" בסמוך למועד הפיטורין, ולא לאחר זמן ניכר. נטען בנוסף כי בפני השר לא הוצג נתון רלוונטי, הוא סיכום הפגישה מיום 30.4.03, בו העלה מנכ"ל המשרד דאז הסתייגויות שונות מפיטורי העותר.

דיון והכרעה

7.        המשיב ביסס את החלטת הפיטורין של העותר על הוראת סעיף 80(ג)(2) לפקודה, שזו לשונה: